<h1>בה"ג הלכ' שבת</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[פסק] ואסיר לעיולי ולאפוקי ביומא דשבתא דכתב (ירמיה י"ז, כ"ב) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד, העני עומד על הפתח בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין. תרין בבי קמאי דהילכתין, כיון דבעל הבית ועני קא פשטין ידיהו לבר או לגיו, ויהבין ושקלין, קא עבדין מלאכה גמורה, ומשום הכין חייב. תרין בבי דסופא, כיון דחפץ בידיה וחבריה קא שקיל מן ידיה, כל חד מינהון מקצת מלאכה עבד ופטורין, דלא עבד חד מינהון מלאכה כלה, ואף על גב דמביני תרויהו איתעבידא לה מלאכה דטילטול.
<h2>דף ג.</h2>
תניא רבי אומר (ויקרא ד', כ"ז) בעשתה אחת בעשה את כולה ולא בעשה מקצתה. איתמר נמי אמר רבי חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו, יחיד שעשה חייב, שנים שעשאוה פטורין.
<h2>דף ה.</h2>
ואף על גב דבעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה טפחים, ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, דאמרינן אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן, ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. ואמרינן נמי, אמר רבי אבין אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן זרק ונח בידו של חבירו חייב, ואמרינן, מאי קמ"ל ידו של אדם חשובה לו כארבעה, הא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא, מהו דתימא, הני מילי היכא דאחשבה אבל היכא דלא אחשבה אימא לא, קמ"ל.
<h2>דף ו.</h2>
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור. איזה היא רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן התל והגדר שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה, זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזו היא רשות הרבים, סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה. אין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים ואין מכניסין מרשות הרבים לרשות היחיד, ואם הוציא והכניס, בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל. אבל הים והבקעה והאיסטוונית והכרמלית, אינן, לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, אין נושאין ונותנין בתוכן, ואם נשא ונתן בתוכן פטור, אין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן, ואם הוציא והכניס פטור אבל אסור. חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לטלטל לא עירבו אסורים. עומד אדם על האיסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, ונוטל מן העני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ולא מן העני ויתן לבעל הבית, ואם נטל ונתן פטור. אחרים אומרים, האיסקופא משמשת שתי רשויות, בזמן שהפתח פתוח הרי היא כלפנים בזמן שהפתח נעול הרי היא כלחוץ. ואם היתה איסקופא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הרי זו רשות לעצמה. חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לטלטל, מאי טעמא, כיון דעירבו הוו להו כחדא רשותא, לא עירבו כל חד וחד רשות לעצמו הוא.
(יבמות קי"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתיחות דבי מדרשא ברשות הרבים, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רב יהודה האי זירזא דקני, אפכיה ותרציה כולי יומא, פטור, ולא מחייב עד דמגבה ליה ארבע אמות ברשות הרבים.
<h2>דף י:</h2>
תנו רבנן (שמות ל"א, י"ג) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם, מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. (ביצה ט"ז.) אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחיי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצינעה, שנאמר (שמות ל"א, י"ז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.
<h2>דף יב.</h2>
תניא חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף, הלכתא רבתי לשבתא. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, אין הורגין את המאכולת בשבת דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין.
<h2>דף יב:</h2>
ולא יקרא לאור הנר. אמר רבה אפילו גבוה שתי קומות ואפילו גבוה שתי מרדעות ואפילו עשרה בתים זה על גב זה. חד הוא דלא יקרא גזירה שמא יטה, הא תרין קורין, והתניא לא אחד ולא שנים, אמר רבי אלעזר, לא קשיא, כאן בעניין אחד כאן בשתי עניינות. אמר רב הונא, ובמדורה, אפילו עשרה בני אדם בעניין אחד אסור משום דמקרב איסורא. אמר רבה ואי אדם חשוב הוא מותר, דלאו דרכיה לאטויי. תאני חדא, שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר, ותניא אידך, לא יבדוק, כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע, ואיבעית אימא, הא והא בשמש שאינו קבוע, הא בדמשחא הא בדנפטא, דאיבעיא להו, שמש קבוע בדמשחא מאי, פשיטא שמש קבוע ונפטא, ודאי שרי, שאינו קבוע ומשחא, ודאי אסור, שמש קבוע ומשחא, שמש שאינו קבוע ונפטא, מאי, רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן, רב ירמיה בר אבא אמר רב הלכה ומורין כן. רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי קם שמעיה קא בדיק לנהורא דשרגא, אמרה ליה דביתהו מר לא עבד הכי, אמר לה רב אסי, שבקיה, כרביה סבירא ליה.
<h2>דף יז:</h2>
בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. תנו רבנן (י"ח.) פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלא והולכת כל השבת כולה, ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור על גב העין בשבת ואיספלנית על גב מכה ומתרפא והולכת כל השבת כולה, ואין נותנין חטין לתוך רחים של מים אלא בכדי שיטחנו קודם שבת. פסק] (מו"ק ב':) ואסור להשקות את הזרעים על ידי גוי בשבת, אמירה לגוי שבות, ואף על גב דאמר ממעלי שבתא.
בית שמאי אומרים, אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.
<h2>דף יח:</h2>
תנו רבנן לא תמלא אשה קדירה עששיות ותרמוסין ותתן בתוך התנור ערב שבת עם חשיכה, ואם נתנה, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. (מ': ובתוספתא פ"ד) ממלא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, ולא כדי שיחמו אלא כדי שתפוג צנתו. ממלא אדם פך של שמן ומניחו כנגד המדורה ולא בשביל שיחם אלא כדי שתפוג צנתו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, האשה מדיחה ידיה שמן, ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. (תוספתא רפ"ד) סך אדם עצמו שמן ומתחמם כנגד המדורה, ואינו חושש. (שם) סכין כל מיני סיכות.
ואסיר למיבחש קידרא בכפא כדיתבא בתנורא, דהיינו הגאסא.
<h2>דף יט.</h2>
תנו רבנן נותנין מזונות לפני הגוי בחצר, נטלן ויצא, אין זקוק לו. כיוצא בו, נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלן ויצא, אין זקוק לו.
תנו רבנן אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת, אלא אם כן קצץ לו דמים, בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, והלא קצץ, אמר רב ששת הכי קאמר, ואם לא קצץ, בית שמאי אומרים כדי שיגיע לביתו, ובית הלל אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. והא אמרת רישא אין משלחין, לא קשיא, הא דקביע דואר במתא, והא דלא קביע דואר במתא, דקא סלקא דעתין דהא איגרת לבי דואר שדרה, וכיון דלא משכח לה לדואר במתא, אזיל בתריה למתא אחריתי, הא לאו הכי, שפיר דמי.
תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי ר', רבן שמעון בן גמליאל אומר, אינו צריך. מצור לצידן אפילו בערב שבת מותר. פסק] ומאן דאיתיה בספינה בשבתא, לא צריך למיזבן רשותא מן מארה דספינתא, דכיון דבאגרא יתיב, לא צריך למיזבן מיניה. כל היכא דקנה ליה שביתא בספינתא מחולא, שפיר דמי מיתב בה בשבתא וסגויי, מה לי מבעוד יום מה לי שלשה ימים קודם לשבת, הלכך שפיר דמי.
תנו רבנן אין צרין על עירות של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין. וכן היה שמאי דורש (דברים כ', כ') עד רדתה ואפילו בשבת. אמר רב יהודה אמר רב (עירובין מ"ה.) גוים שצרו על עיירות ישראל, אין יוצאין עליהן בכלי זיין, ואין מחללין עליהם את השבת, במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין את השבת, ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת.
<h2>דף כ.</h2>
אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה, אמר רבי זירא אמר רבי אילעא, כמאכל בן דרוסאי. איתמר נמי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים. תניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי, מותר לשהותו על גבי כירה ואף על פי שאינה גרופה וקטומה. (י"ח:) קדרא חיתא, מותר לשהותה על גבי גחלים, מאי טעמא, דאסחה ליה דעתיה מיניה. בשיל ולא בשיל, אסיר, ואי שדא בה גרמא חייא, שפיר דמי. ולעניין צלי, גדיא בין שריק ובין לא שריק שרי, ברחא נמי ושריק שרי, ברחא ולא שריק, פלוגתא דרב אשי ורב ירמיה מדפתי, דרב אשי שרי, ורב ירמיה מדפתי אסר, והלכתא כרב אשי, והא דתנן אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום, רב אשי מוקים לה להא מתניתין בבשרא אגומרי. אמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא, כבשר גדי דמי, ושרי לאתנוחיה בתנורא. (כ'.) אין נותנין פת לתנור עם חשיכה, ולא חררה על הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה, רבי אלעזר אומר, כדי שיקרום תחתון שלה. איבעיא להו, תחתון, האיך דגבי תנור, או דילמא תחתון הך דלהדי אור, ת"ש דתניא רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקין בתנור.
<h2>דף כד.</h2>
כל שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן ביום טוב, חוץ משמן שריפה. מפני מה אין מדליקין בשמן של תרומה שנטמא ביום טוב, לפי שאין שורפין לא תרומה ולא קדשים ולא חמץ בפסח ביום טוב.
<h2>דף כט.</h2>
תנו רבנן (תוספתא רפ"ב) מדליקין בפתילה המחורכת, ולא בסמרטוטין ואף על פי שהן מחורכין.
<h2>דף לז:</h2>
קידרא דמטא בישולה מבעוד יום, אם מצטמקת ויפה לה, אסור לשהותה על גבי כירה בשבת, דכיון דבעי למיכל מינה בין השמשות, מסרהיב ומפיש לה נורא, ובתר דקדיש יומא משתלי, ואתי לחתויי בגחלים. ואם מצטמקת ורע לה, מותר לשהותה על גבי כירה גרופה וקטומה, דמסקינן אשמעתין, אמר רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. כללא דמילתא, כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו הוא, בר מן תבשילא דליפתא ואף על גב דאית ביה מיחא, מצטמק ויפה לו, והני מילי דאית ביה בשרא, אבל דלית ביה בישרא, מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בישרא, לא אמרן, אלא דלא קבעי ליה לאורחין, אבל קבעי לאורחין מצטמק ורע לו הוא. לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע להן נינהו. והלכתא, מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. מצטמק, לישנא דיובשא, כגון צמוקין.
<h2>דף לח.</h2>
בעו מיניה מרבי חייא בר אבא, שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת מהו, למחר נפק דרש להו, המבשל בשבת, בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ולא שנא שכח. מאי ולא שנא שכח, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו להתירא קאמר, בשוגג יאכל וכן שכח, רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא קאמר, במזיד לא יאכל וכן שכח, והלכתא כרב נחמן בר יצחק. ובתנורא שפיר דמי, טעמא מאי אסיר, דילמא אתי לחתויי בגחלים, בתנור לא אתי לחתויי בגחלים. אמר רב ששת אמר רבי יוחנן (ל"ז:) כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו, עקר, לא יחזיר. קא סבר מתניתין להחזיר תנן, אבל לשהות משהין, אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.
<h2>דף מ.</h2>
איתמר חמין שהוחמו מערב שבת, למחר אמר רב רוחץ בהן כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו. תניא כוותיה דשמואל, חמין שהוחמו מערב שבת, למחר, רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו, ואין צריך לומר שהוחמו ביום טוב. תנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו.
<h2>דף מ:</h2>
מיחם אדם אלונטית אחת ומניחה על גבי מעיו בשבת, ובלבד שלא יביא קומקמוס של חמין ויניחנו על גבי מעיו בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה.
<h2>דף מג:</h2>
ת"ר אין מצילין את המת מפני הדליקה בשבת, אמר רבי יהודה בן לקיש, שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה בשבת. אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת, מתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה אתי לכבויי, וכן הלכה.
<h2>דף מד:</h2>
מעות שעל גבי המטה מותר לטלטלן בשבת, במקום שהן אובדות. מטה שיחדה למעות והניח עליה מעות, אסור לטלטלה בשבת ואף על גב דליכא מעות עליה, לא יחדה למעות ויש עליה מעות, אסור לטלטלה בשבת, והוא שהיו עליה כל בין השמשות, אבל לא היו עליה כל בין השמשות, מותר לטלטלה, ואף על גב דאיכא עליה במקום שאובדין מותר לטלטלה.
<h2>דף מח.</h2>
קופה של מוכין שטמן בה מותר לטלטלה בשבת. מיא קרירי טמנינן בשבתא, דאמרינן (נ"א:) רבי התיר להטמין את הצונן. מיחם על גבי מיחם שרי לאותובי, דהבלא בעלמא דקא מוקים, צונן על גבי מיחם אסיר, דקא מוסיף הבלא.
הפותח בית הצואר בשבת בשוגג, חייב חטאת משום דקא מתקן פתח. הקודח כל שהו חייב, (מנחות נ"ז.) דחזי לככא דאקלידא. ישב לו זרע פשתן על כסותו או תבשיל מותר לקלפו בשבת.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי למימשא ידיה בשבתא. אמר רב יוסף כוספא דיסמין שרי. אמר רבא עפר פלפלין שרי. אמר רב ששת, בדרא שרי למימשא ביה ידא, מאי בדרא, אמר רב יוסף תילתא אהלא ותילתא אסא ותילתא סגלי, רב נחמיה בריה דרב יוסף אמר כל היכא דליכא רובה אהלא שפיר דמי.
<h2>דף נא:</h2>
אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
<h2>דף נג:</h2>
בהמה שאכלה כרשינין הרבה אין מריצין אותה בחצר ורבי יאשיה מקל, דרש רבה הלכה כרבי יאשיה.
<h2>דף נד.</h2>
לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמות. ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אבל מכנס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך. (נ"ד:) אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה בו, ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק, ולא בסולם שהוא בצוארו, ולא ברצועה שברגלו, ואין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהן, ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהם, ואין הרחלים יוצאות חנונות, ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופר, ולא ברצועה שבין קרניה [פרתו של ראב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה] שלא ברצון חכמים. פסק] והיכא דאיכא מרדעת קשורה על גבי חמור מותר לצאת בה בשבת, ודוקא שהיא קשורה בו מערב שבת. דתנן (נ"ג.) חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו מערב שבת, ולא באוכף אף על פי שקשור בו מערב שבת, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף באוכף בזמן שקשור בו מערב שבת, ובלבד שלא יקשור מסרכו, ובלבד שלא יפשיל לו רצועה תחת זנבו. פסק] והיכא דאיכא צנת הגשמים ואית לה צערא לבהמה משום צנה, נותנין עליו מרדעת כדי לחממה, דבעא מיניה רב אסי בר נתן מרב חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת, א"ל מותר. ותולין קרסטל לבהמה, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תולין קרסטל לבהמה בשבת.
<h2>דף ס.</h2>
לא יצא אדם בסנדל המסומר, משום גזירה, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, ולא בתפלה, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ולא בשרין ולא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא, אינו חייב חטאת. אמר רב פפא (ס"א.) לא תימא עד דמיתמחי גברא ומיתמחי קמיעא, אלא כיון דמימחי גברא אף על גב דלא מימחי קמיע. אמר רב פפא (ס"א:) פשיטא לי, תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני, איתמחי גברא ואיתמחי קמיע. כתב תלתא גווני קמיעי לתלתא גברי חדא חדא זימנא, גברא איתמחי קמיע לא איתמחי. כתב חד קמיע לתלתא גברי, קמיעא איתמחי גברא לא איתמחי. אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין, שרי למיפק ביה לרשות הרבים, דתנו רבנן (ס"א.) איזהו הוא קמיע מומחה, כל שריפא ושנה ושילש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין, אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, ולא שנכפה אלא שלא יכפה, וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויוציא לרשות הרבים, מפני מראית העין.
<h2>דף סו:</h2>
תנו רבנן יוצאין באבן תקומה בשבת, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל, רבי מאיר אומר אף משקל אבן תקומה, והלכתא כרבי מאיר מדקמתרצינן אליביה הוא דכוין ותקל, וקאמרינן בעי רב אשי משקל דמשקל מאי, מדקא מיבעיא ליה לרב אשי משקל דמשקל, מכלל דבמשקל גופיה כרבי מאיר סבירא ליה.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. אמר רבא ובכל יום ויום עושה כדי פרנסתו. וההוא יומא לימות, דעבד מאיתמל שתי פרנסות. ודילמא איתמל שבת הוה וכתב (שמות ט"ז, ה') והכינו, חול מכין לשבת ואין שבת מכין לחול, אלא כל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה, בקידושא ואבדלתא. ואמר רבא, ואם היה מכיר מקצת יום שיצא בו, עושה מלאכה כל היום כולו. פשיטא, מהו דתימא, האי בשבתא לא נפיק ובמעלי שבתא לא נפיק, והאי בחמשה בשבא נפק, לישתרי ליה למיעבד תרי יומי, קא משמע לן זימנין דמשכח שיירתא, ומקרי ונפיק.
<h2>דף עג.</h2>
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה והגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווהו והמסיך ועושה שני בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטים והקושר והמתיר והתופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד את הצבי והשוחטו והמפשיטו והמולחו [והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב ב' אותיות והמוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות הבונה] והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש והמוציא מרשות לרשות הרי אילו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.
<h2>דף עג:</h2>
אמר רב יוסף האי מאן דקטל אספספתא בשבתא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, וכן מאן דקניב סילקה.
<h2>דף עד.</h2>
תנו רבנן היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל, בורר ומניח לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמר, אמר אביי בורר ואוכל לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר, נעשה כמי שבירר לאוצר וחייב חטאת. אמרוה קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני.
<h2>דף עה:</h2>
אמר רב יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש, והני מילי הוא דקפיד עליהו.
<h2>דף עו.</h2>
המוציא תבן כמלוא פי פרה, עצה כמלא פי גמל, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי הגדי, עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבשים כמלוא פי הגדי, ואינן מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן. (ע"ו:) המוציא אוכלים כגרוגרת מצטרפים זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהם. חוץ מקליפיהן וגרעינין וסובן ומורסנן, רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שהן מתבשלות עמהן.
<h2>דף פא.</h2>
תנו רבנן ובשבת מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות. וכמה שיעורן, רבי מאיר אומר כאגוז, רבי יהודה אומר כביצה. נמנו וגמרו, מלא היד.
<h2>דף פא:</h2>
אמר רבי שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים, נוטלו ומקנח בו בשבת, ואם תלש מאותן עשבים בשבת, חייב חטאת.
<h2>דף צד:</h2>
רבי שמעון היכא דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, הצד נחש בשבת, ואוקימנא כרבי שמעון, ותו שמעינן ליה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר, ואף במוציא את המת לקוברו, כולהי משום דקא סבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
ההוא שכבא דהוה בדרוקרת, שרא להו רב נחמן לאפוקה לכרמלית, אמר להו רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כרבי שמעון, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת, איסורא דרבנן מיהא איכא, אמר ליה האלקים עיילת ביה את אפילו לרבי יהודה, מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.
הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת, רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אוסרין משום שבות. תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב, וכמה מלא פי הזוג, שתים, והתניא לקרחה שתים, אימא, וכן לקרחה שתים. תניא נמי הכי, הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים, רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר (דברים כ"ב, ה') ולא ילבש גבר שמלת אשה. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, צפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן, ביד מותר, בכלי חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחילה, הכי קאמר, פירש רובן, ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, לא פירש רובן, ביד, פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת. אמר רב יהודה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו.
<h2>דף צה.</h2>
אמימר שרא זלאחא במחוזא, טעמא מאי אמור רבנן אסור, דילמא אתי לאשווי גומות, הכא ליכא גומות. (עירובין ק"ד.) אמימר שרא למימלא בגלגלא במחוזא, אמר, טעמא מאי אסרו רבנן, שמא ימלא לגנתו או לחורבתו, הכא לא גנה ולא חורבה איכא, כיון דחזא דקא תרו כיתנא, אסר להו. (צ"ו.) רבה תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער בה בהבלא, ואמרי לה מר קשישא בריה דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער בהבלא, אמר ליה לא סבר מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מליאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו, אמר ליה לאו על דעתאי. תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת. והשתא דסבירא לן הלכה כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, שרי אפילו לכתחילה.
<h2>דף צו:</h2>
ומדאוריתא מנלן דמאן דמעייל ומפיק מרשות לרשות ואפילו משהו מיחייב, אמר רבי יונתן דאמר קרא (שמות ל"ו, ו') ויצו משה ויעבירו קול במחנה ויכלא העם מהביא, מעשות לא נאמר, אלא מהביא, שהיו מביאין דרך רשות הרבים, משה היכא יתיב במחנה לויה, מחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל לא תהנפקו ולא תייתו מרשות היחיד לרשות הרבים, וממאי דבשבת קאים דילמא בחול קאים ומשום דשלימא ליה מלאכה דכתב (שם ל"ו, ז') והמלאכה היתה דים, אלא גמר העברה העברה מיום הכיפורים, כתב הכא (שם, ו') ויעבירו קול וכתב התם (ויקרא כ"ה, ט') והעברת שופר תרועה, מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור. והכנסה תולדה דהוצאה היא. מכדי על הוצאה מיחייב ועל הכנסה מיחייב, אמאי קארי לה להא אב ואמאי קרי לה להא תולדה, נפקא מינה, דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי, אב ותולדה דידיה, לא מיחייב אלא חדא. ולא מיבעיא דרך רשות הרבים דאורח מלכא היא ואסיר לטלטולי היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין מן מבוי למבוי, ובין מן חצר לחצר, ובין מן חצר לבית, ובין מן בית לחצר, אסיר לטלטולי כל שהוא. ואפילו במבוי גופיה, דחדא רשותא היא, אסיר לטלטולי ארבע אמות אלא אם כן עירבו. והיכא דאפיק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית חייב, דתניא, (שבת ה':) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר, והלכה כרבנן. והיכא דזרק נמי מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, תולדה דהוצאה, ומיחייב במשהו. דתנן (צ"ו.) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב. והני מילי דזרק בתוך עשרה טפחים אבל למעלה מעשרה טפחים פטור, דתנן (ק'.) הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים, כזורק באויר, למטה מעשרה טפחים, כזורק בארץ, וחייב. (צ"ז.) ואם היו רשויות שלו, מותר לזרוק למעלה מעשרה טפחים, דרשות הרבים ליתה אלא עד עשרה טפחים. והני מילי בזורק, אבל במעביר, אפילו למעלה מעשרה חייב, דאמר רבי אלעזר (צ"ב.) המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב, שכן משא בני קהת.
<h2>דף צט.</h2>
תניא באר ברשות הרבים, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אין ממלאים ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ואין שותין ממנה בשבת אלא אם כן הכניס לה ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ובאר וחוליאתה מצטרפים לעשרה. (ק':) הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים, ומן הים לספינה ומן הספינה לים, ומספינה לחבירתה פטור. ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו, ואם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, אין מטלטלין מזו לזו. תנו רבנן (ק"א:) ספינות קשורות זו בזו, מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו, נאסרו. חזרו ונקשרו, בין שוגגין ובין מזידין ובין אנוסין ובין מוטעין, חזרו להיתירן הראשון. וכן מחצלות הפרושות ברשות הרבים, מערבין ומטלטלין מזו לזו. נגללו, נאסרו. חזרו ונפרשו, בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין ובין מוטעין, חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה.
<h2>דף קו.</h2>
גבי מקלקל בחבורה פליגי ר' יהודה ורבי שמעון דרבי יהודה שרי ורבי שמעון אסר, דקאמרינן מתניתין רבי יהודה פוטר ובריתא רבי שמעון דמחייב, במקלקל בחבורה. וקאמרינן, מאי טעמא דרבי שמעון, מדאיצטריך קרא למישרא מילה, הא חובל בעלמא חייב, דאי ס"ד בעלמא פטור, השתא בעלמא פטור הבערה דבית דין דמצוה היא חייב, אלא מדאיצטריך קרא למיסר הבערה גבי בת כהן, סד"א בעלמא הוא דחייב אבל הבערה דבית דין דמצוה היא תשתרי, כתב רחמנא (שמות ל"ה, ג') לא תבערו דאפילו הבערה דבית דין לא. ורבי יהודה אמר לך מקלקל בחבורה פטור, ודקאמרת מדאיצטריך קרא למישרא מילה למיגמר מינה מקלקלין דעלמא, מתקן הוא כדרב אשי וליכא למיגמר מינה למקלקלין, ומקלקלין לא אשכחינן דאיתסור. הכא שמעין להו לרבי יהודה ור' שמעון דמר מחייב ומר פטר כדגמרינן טעמייהו.
<h2>דף קו:</h2>
תנו רבנן הצד חגבים צרעים ויתושין בשבת חייב דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שבמינו נצד חייב וכל שאינו במינו נצד פטור. צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו, חייב, נעלו שנים, פטורין. לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים, חייבין, ורבי שמעון פוטר. ישב אדם על הפתח ולא מלאהו, וישב השני ומלאהו, השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. (ק"ז.) שמונה שרצים האמורין בתורה, הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, והצדן לצורך, חייב, ושלא לצורך פטור. חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור, והחובל בהן חייב.
<h2>דף קז.</h2>
א"ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב נכנסה לו צפור תחת כנפיו, יושב ומשמרה עד שתחשך, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל דפטור ומותר, שמע מינה. אמר שמואל, כל פטורי דשבת פטור ממיתה ומחטאת, אבל אסור, לבר מהני תלת דפטור ומותר, דקתני, למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. אידך, המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, ואם להוציא ממנה לחה פטור, וממאי דפטור ומותר, דקתני מחט של יד ליטול בה את הקוץ. אידך, הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו, פטור, אם לרפואה, חייב, וממאי דפטור ומותר, דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן ושל עקרב שלא תישך.
<h2>דף קח:</h2>
החושש בעיניו בשבת אסור ליתן לתוכן יין, על גבן מותר, ורוק תפל, אפילו על גב העין אסור.
אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש. בר ליואי הוה קאי קמיה דמר עוקבא, חזייה דקא עמיץ ופתח, אמר ליה כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב (ע"ז כ"ח:) עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. סבור מינה, הני מילי היכא דשחוקי סמאניה מאיתמל, והוא דמייתו מאיתמל, אבל משחקינון בשבת ואיתוינון ארבע אמות ברשות הרבים לא. אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדילי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה, אפילו משחקינון בשבת ואיתוינון ארבע אמות ברשות הרבים. רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבתא, אמר להו רב שמואל בר יהודה, דציית ליה ליהודה, מחיל שבי, לסוף, חש הוא בעיניה, שלח ליה מי שרי, שלח ליה לכולי עלמא שרי לדילך אסיר, אטו דילי היא, דשמואל היא, דההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדח לה עינה בשבתא, צוחה צוחה וליכא דאשגח בה, למחר פקעה עינה, נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת.
<h2>דף קט.</h2>
מי שאחזו דם מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה. וכל מכה של חלל מותר לרפאותה בשבת. מאן דמיחלש אי מיתבעי למיקרא ליה מילתא או למיתף ביה רוקא בשבת שרי. (כתובות ז'.) והלכתא מותר לבעול לכתחילה בשבת.
<h2>דף קיא.</h2>
החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא שמן, ולא שמן ורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן לסוך בחול, רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב, הלכה כרבי שמעון דשרי.
<h2>דף קיא:</h2>
ואלו קשרים שחייבין עליהם, קשר הגמלים וקשר הספנים, כשם שהוא חייב על קשרן כך חייב על התירן, רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנין. קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונאדות יין ושמן וקדרה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין בפני בהמה בשביל שלא תצא. (קי"ג:) קושרין דלי בפסיקיא, אבל לא בחבל, ורבי יהודה מתיר, כלל אמר רבי יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. (קי"ב.) רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, הוה ליה ההוא זוגא דסנדלא, זימנין נפיק ביה איהו, זימנין נפקי ביה ינוקי, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, כי האי גוונא מאי, אמר ליה חייב חטאת, אמר ליה השתא פטור אבל אסור קא קשיא ליה חייב חטאת אמרת לי, אמר ליה מאי טעמא, משום דבחול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא וזימנין נפיק ביה ינוקאי, אמר ליה, אי הכי מותר לכתחילה.
<h2>דף קיב.</h2>
קשר מנעל דשריה בשבת, אי קשר של קיימא הוא, כגון קשר דאושכפי דלא משתרי, חייב חטאת, אי קשר דידן הוא, וכמה דרויח מסאניה ניחא לן, ולאו כל עידנא שרינן ליה, פטור אבל אסור, אי דבני מחוזא דוסתן דשרו מסנינהו וקמטין ליה על כרעיהו, מותר לכתחילה.
רבי ירמיה הוה קא אזיל אחוריה דרבי אבהו בכרמלית, איפסיק רצועה דסנדליה, אמר ליה מאי איעביד לה, אמר ליה שקיל גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר, איפסיק רצועה דסנדליה, אמר ליה מאי אעביד לה, אמר ליה שבקיה, ומאי שנא מדרבי ירמיה, אמר ליה התם לא מינטר הכא מינטר, והא מנא הוא דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל, מדמתריץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה שמע מינה הלכה כרבי יהודה. מאי היא, דתניא סנדל שנפסקה אחת מאזניו, או אחת מתרסיותיו, או שנטל רוב הכף שלו טמא, שתי אוזניו או שתי תרסיותיו או שנטל מיעוט הכף שלו טהור, רבי יהודה אומר נפסקה הפנימית, טמא. החיצונה, טהור. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כמחלוקת לטומאה כך מחלוקת לעניין שבת, אבל לא לחליצה. הוי בה רבא, אליבא דמאן, אילימא אליבא דרבנן, מדלעניין טומאה מנא הוי לעניין שבת נמי מנא הוי, אבל לא לחליצה דלאו מנא הוי, והתנן (יבמות ק"א.) חלצה של שמאל בימין חליצתה כשירה, אלא אליבא דרבי יהודה.
<h2>דף קיב:</h2>
רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה שלא תצא, פשיטא, לא צריכה דאית לה לקשירה תרי איסרי, מהו דתימא בטולי מבטיל ליה, קא משמע לן. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
<h2>דף קיג.</h2>
בעא מיניה רבי יוחנן מר' יהודה בר ליואי, כלי קיואי, כגון כובד העליון וכובד התחתון, מהו לטלטלן בשבת, אמר ליה אין מטלטלין, מה טעם, לפי שאין מטלטלין.
מקפלין את הכלים אפילו ארבע וחמשה פעמים. (קמ"ז.) מותר לאדם לנער טליתו כדרב יהודה. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם לא, ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים לא, ובחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל בצבועין לא, ולא אמרן אלא שאין לו להחליף, אבל יש לו להחליף לא. תניא של בית ר"ג לא התירו להן לקפל מפני שהיה להם להחליף. אמר רב הונא יש לו להחליף, יחליף, אין לו כלים להחליף, ישלשל בבגדו.
<h2>דף קיג:</h2>
בעו מיניה מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לאכול אדמה בשבת, אמר להו, ובחול מי התירה, שאני אומר אף בחול אסור מפני שהיא מלקה. א"ר אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו, דאר"ש בן לקיש למה נקרא שמה שנער, ששם ננערו מתי מבול, ויש אומרים כאילו אוכל מבשר שקצים ורמשים שנאמר (בראשית ז', כ"ג) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו'.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהם ובין שאין קורין בהם, ואף על פי שכתובין בכל לשון, טעונין גניזה. היו כתובים תרגום ובכל לשון, מצילין אותן מפני הדליקה, היו כתובין עברית גפטית עילמית מדית יונית, אעפ"י שכתובין בכל לשון, מצילין אותן מפני הדליקה. (ק"כ.) ספר שאחז האור בראשו אחד נוטלו וקורא בו, ואם כבה, כבה, וכן כלי שאחז בו אור נוטלו ומשתמש בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז האור בראשה אחד נוטלה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה. (קט"ו:) ת"ר הברכות וקמיעין, אע"פ שיש בהן מאותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה, אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן, מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה, ומעשה באדם אחד שהיה כותב ברכות בצידן ובאו והודיעו את ר' ישמעאל בר' יוסי והלך לבודקו, וכשהיה עולה בסלם הרגיש בו, ונטל טומוס של ברכות ושקעו במים, ובלשון הזה אמר לו, גדול עונש האחרון יותר מן הראשון. (קט"ז.) ספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן. פסק] (קט"ז:) אין קורין בשטרי הדיוטות בשבת, ואף כתבי אחריני, ואע"ג דמסרגלן. (שם) מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפלין עם התפלין, ואף על פי שיש בתוכן מעות. (גיטין ס'.) אפטרתא, מצילין אותו מפני הדליקה, ושרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה, דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוו מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ואף על גב דלא ניתן ליכתב, (תהלים קי"ט, קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתך.
<h2>דף קיז:</h2>
מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה, כיצד, נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות, במנחה, מצילין מזון סעודה אחת, רבי יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות. (תוספתא פי"ד) תנו רבנן מצילין מיום טוב לשבת, אבל לא משבת זו לשבת אחרת, ולא משבת ליום הכיפורים, ולא מיום הכיפורים לשבת, ולא משבת ליום טוב, ואין צריך לומר מיום טוב לחול. ולא יציל ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יציל. הציל פת נקייה, אינו רשאי להציל פת הדראה, הציל פת הדראה, רשאי להציל פת נקייה, ואין מערימין בכך, משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו מערימין.
חבית שנשברה בראש הגג, מביא כלי ומניח תחתיה, ולא יהא מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף, ואם יש שם אורחים, מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף. (ביצה ל"ו:) נותן אדם כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא, שופך ושונה ואינו חושש. (שם) גרף של רעי ועביט של מימי רגלים, נוטלין ושופכין ונותנין לתוכן מים, ומחזירין אותן למקומן.
תנו רבנן שכח פת בתנור וקדש עליה היום, מצילין ממנה מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יעשה עמהם חשבון עד לאחר השבת, וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כמה דאיפשר לשנויי משנינן.
תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש, רבי חידקא אומר ארבע, ושניהם מקרא אחד דרשו (שמות ט"ז, כ"ה) ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מדאורתא, ורבנן סברי היום בהדי דאורתא, והלכה כרבנן. ולא למיכל ואיחבוני, אלא מקיים שלש סעודות, ואף על גב דלא סליק תכא, פריס מפה ומברך ושארי המוציא ואכיל כביצה ומברך.
<h2>דף קיח.</h2>
תנו רבנן מדיחין כלים בשבת לאותה שבת, אבל לא למוצאי שבת, כיצד, קערות שאכל בהן ערבית, מדיחן לאכל בהן בשחרית, בשחרית, מדיחן לאכל בהן במנחה, מן המנחה ולמעלה לא ידיח, אבל כוסות קיתונות וצלוחיות, מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתייה. (קי"ח:) אמר ר' יוסי יהא חלקי ממקיימי שלש סעודות בשבת.
<h2>דף קיח:</h2>
(ברכות ל"א:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, רב נחמן בר יצחק אמר חוזרין ונפרעים ממנו דין עונג שבת, מאי תקנתיה, ליתיב תעניתא על תעניתיה.
ומיחייב איניש לאיענוגי בשבתא דכתב (ישעיהו נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג, במה מענגו, בתבשיל ודגים גדולים וראשי לפתות ושומים. (קי"ג.) (ישעיהו שם) וכבדתו, שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כי הא דרבי יוחנן, קרי להו למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. ממצא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. ודבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבר, דבור אסור הרהור מותר. (קי"ג:) ואסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, וכמה פסיעה גסה יותר מאמה בינונית, ואם לדבר מצוה מותר. בעא מיניה רב מר' ישמעאל בר' יוסי, מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת, א"ל ובחול מי התירה, שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות מאור עיניו של אדם, ומהדר ליה בקידושא דבי שימשי.
<h2>דף קיט:</h2>
אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כשמתפלל אדם בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין אותו, מניחין ידיהם על ראשו ואומרים עליו (ישעיהו ז', ז') וסר עונך וחטאתך תכופר. אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, ואע"פ שאינו צריך אלא לכזית.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אין הדליקה מצויה אלא במקום שמחללין את השבת, שנאמר (ירמיהו י"ז, כ"ז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת וגו', מאי (שם) ולא תכבה, אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא שחיללו בה שבתות בפרהסיא, שנאמר (יחזקאל כ"ב, כ"ו) ומשבתתי העלימו עיניהם ואחל בתוכם.
<h2>דף קכ.</h2>
מצילין סל מלא כיכרות אף על פי שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה וחבית של יין, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ואם היו פיקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת. ולהיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת, בן בתירה אומר אף לשאינה מעורבת. ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו. לובש כל שיכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף, רבי יוסי אומר שמונה עשר כלי, וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. תנו רבנן, לובש ומוציא ופושט, וחוזר ולובש ומוציא ופושט, אפילו כל היום כולו, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר שמונה עשר כלי, ואילו הן שמונה עשר כלי, מקטורן אונקלי ופונדא קנבוס של פשתן וחלוק אפליון ומעפורת ושני ספרקין ושני מנעלין ושני אנפלאות ושני פרגודין וחגור שבמתניו וכובע שבראשו וסודר שבצוארו.
<h2>דף קכא.</h2>
נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן. אמר רבי אמי [פסק] בדליקה, התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, וכן במשקל בידקא וכן מיטרא. ת"ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבותה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה, ולא הניחם מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכבוה, לערב, שיגר לכל אחד מהן שני סלעים, ולאפרכוס שבהן חמשים, וכששמעו חכמים בדבר אמרו, לא היה צריך לכך, שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, וכן הלכה.
כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, על עקרב שלא תישך, אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת. והא דאמרינן בכל דוכתא רבי יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, לא אשכחן לה עיקרא אלא מהא. וממאי דכי פליגי תנא קמא ור' יהודה בהא מתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי, דקאמרינן (ק"ז:) איכא דמתני לה אהא, הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב, מאן תנא, אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וקא פשטינן לה לההיא ממאי דפטור ומותר מיהא ועל עקרב שלא תישך, אלמא ודאי כי פליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה, דתנא קמא אמר כופין קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ורבי יהודה קאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ומעשה נמי בא לפני רבן יוחנן בן זכאי ואסר. אי הכי קשיא דשמואל אדשמואל, הכי קאמר, ממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה וכו' אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה דשרי, והא קיימא לן דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה סבירא ליה דאסר, דאמר רב ששת (מ"א:) לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר, ואמרינן למימרא דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בשביל שלא יוזקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ ואי ס"ד סבר לה כרבי שמעון ואפילו של עץ נמי, ומשנינן, גבי לצרף דדבר שאין מתכוין הוא סבר לה כרבי שמעון, גבי כבוי דמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה, אמרי, לעולם כרבי יהודה סבירא ליה, מיהו, במידי דאית ביה היזק אמר בהא ודאי לא מודינא ליה לרבי יהודה, גבי גחלת של מתכת טעמא מאי קא שרי שמואל, שלא יזוקו בה רבים, הכא נמי אימא לך שקליה להאי נחש שלא יזוקו בו רבים, דאי לא תימא הכי, מכדי רבי יהודה מחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא שנא גחלת של מתכת ולא שנא גחלת של עץ לרבי יהודה בהדדי נינהו, ומוקמינן ליה לשמואל כרבי יהודה. ושמואל, מאי שנא דשרי גחלת של מתכת ואסר גחלת של עץ, אלא שמואל בין בגחלת של מתכת ובין בגחלת של עץ כר' יהודה סבירא ליה, ובשביל שלא יזוקו בה רבים בעלמא דקאמר, אי לאו היזק רבים הכי נמי דאסר, גבי גחלת של עץ לית בה היזק רבים, מאי טעמא, כמה דלא כביא אית בה סומקא וקא חזו לה רבים ולא אתי לאיתזוקי בה, גחלת של מתכת, אף על גב דאזיל סומקא קליא ולא חזו לה ואתי לאיתזוקי בה, רבי יהודה לית ליה היזק רבים, שמואל, במידי דאית ביה היזק רבים פליג עליה, ואף על גב דבעלמא מלאכה שאינה צריכה לגופה כוותיה סבירא ליה, מה התם אף על גב דקא מוקמינן לה לשמואל כר' יהודה, בגחלת של מתכת דאית בה היזק רבים פליג עליה, הכא נמי גבי עקרב שלא תישך לחודה, הוא דפליג עליה דרבי יהודה, משום דאית בה היזק רבים, אבל בהנך ובמלאכה שאינה צריכה לגופה כוותיה דעלמא כרבי יהודה סבירא ליה דאסר.
<h2>דף קכא:</h2>
חמשה נהרגין בשבת, זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, והני מילי ברצין אחריו ודברי הכל. בעו מיניה מר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת, אמר להם צרעה אני הורג נחשים ועקרבים לא כ"ש, דילמא בדורסו לפי תומו, דאמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו. אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. אמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו.
<h2>דף קכב.</h2>
נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מלא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה גוי כבש לירד בו, וירדו בו זקנים. במה דברים אמורים, בשאין מכירו, אבל מכירו אסור. נר הדולק במסיבה, אם רוב גוים, מותר להשתמש לאורו, אם רוב ישראל, אסור, מחצה על מחצה, אסור, דכי מדלקי אדעתא דרובא מדלקי. (קכ"ב:) שמואל איקלע לבי אבי תורן, אתא ההוא גוי אדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאנפיה, כיון דחזא דאייתי שטרי וקא קארי, אמר, אדעתא דנפשיה הוא דאדליק, הדר אהדרינהו לאנפיה לגבי שרגא.
תנו רבנן גוי שליקט עשבים בשבת, מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות את בהמתו, משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. במה דברים אמורים, בשאין מכירו, אבל מכירו אסור.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בהן את החבית, ושברי זכוכית לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית לצור לתוכן שמן. (קכ"ד:) אמר רב יהודה אמר שמואל מגופת חבית שנתכתתה מותר לטלטלה בשבת. תניא נמי הכי מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה מותר לטלטל בשבת, וסופת ממנה שבר לכסות בה את הכלים ולסמוך בה כרעי המטה, ואם זרק לאשפה אסורה. מתקיף לה רב פפא, אלא מעתה זרק ליה לגלימיה לאשפה הכי נמי דאסיר למשקליה, אלא אמר רב פפא אם זרקה לאשפה מבעוד יום אסורה. (קכ"ה.) תנו רבנן שברי תנור ישן הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אין ניטלין. העיד רבי יוסי משום רבי אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שניטלין בשבת, ועל כיסויו שאין צריך בית יד. וקיימא לן, רבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב, הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
<h2>דף קכג.</h2>
תנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים, אם היו מקצתן מגולין, ניטלין בשבת, ואם לאו, אין ניטלין בשבת, אלעזר בן תדאי אומר תוחבה בכוש או בכרכר והיא ננערת מאיליה, אמר רב נחמן הלכה כאלעזר בן תדאי, וכן הלכה.
אסובי ינוקא, רב נחמן אסר, רב ששת שרי. אמר רב נחמן מנא אמינא לה, דתנן אין עושין אפיקטויזין בשבת, ורב ששת, התם לא אורחיה הכא אורחיה. אמר רב ששת מנא אמינא לה, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ורב ששת, התם פקיד הכא לא פקיד.
<h2>דף קכג:</h2>
כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ ממסר גדול ויתד של מחרישה. אמר רב נחמן האי אובלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי. פירוש אובלא, כלי חרס מנוקב ומזלפין בו מים ומעשנין בו את הכלים, ואמר אביי האי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחציצא דנאגרי, כיתד של מחרישה דמו.
ת"ר בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת ואילו הן, מקצע של דבלה וזומא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי שולחן, התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. פירוש זומא ליסטרון, כפא דברזלא דמסקין בה בורדיקא ושחלין בה בישרא עביד תרי עיבדתא. אמר רבא התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, חזרו והתירו דאפילו מחמה לצל, ודבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא, ועדיין, באדם אחד אין בשני בני אדם לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין ואפילו בשני בני אדם. ובחצר, דבר שמלאכתו להיתר, לא מיבעיא לצורך גופו ולצורך מקומו שפיר דמי לטלטולי, אלא אפילו מחמה לצל שפיר דמי לטלטולי. (עירובין ק"ב:) ההיא אסיתא דהות בי מר שמואל דהות מחזקא ארדיבא והוה שקילין לה בי עשרה ושאדו לה אדשא, ולא אמר להו ולא מידי, אמר, תורת כלי עליה. ההוא שריתא דהות בי ר' פדת דהוו שקלין לה בי עשרה ושאדו לה אדשא, ולא אמר להו ולא מידי, אמר, תורת כלי עליה. (שבת מ"ז.) אמר רבא, כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קטמיה, ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים. ומחתה באפרה, שרי לטלטולה. (קכ"ד:) רב מרי בר רחל הוה ליה הנהו בי סאתא בשמשא אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, מהו לטלטולינון, אמר ליה שרי, אמר ליה אית ליה אחריני, חזו לאורחין, אית ליה נמי לאורחין, אמר ליה גלית אדעתך דכאביי סבירא לך, לכולי עלמא שרי לדילך אסיר, אלמא חזו למיתב עליהו מאן דעייל ואתי.
<h2>דף קכד:</h2>
אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב, מכבדות של מילת מותר לטלטלן בשבת, דסתודרי ונדסרוב דכנשי בהו ביסתרקי, אבל בשל תמרה לא, דהיינו ריכבא דהוצי. רבי אלעזר אומר אף בשל תמרה, סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אלמא לא קא מיכוין לאשוויי גומות וכניש בריכבא.
אמר רב נחמן הני לבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטולינהו, הואיל וחזיא למיזגא עלייהו, ואי עבידו באוורא אסירן, דכיון דשרגינהי, אקצינהי. גירא דשירפא, אף על גב דשרגינון באוורא, שריין.
וחספא לכפורי ביה מסאנא שפיר דמי לטלטולה, דאמר רב נחמן אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטולה בחצר, אבל בכרמלית לא, ורב נחמן דיליה אמר אפילו בכרמלית, אבל ברשות הרבים לא, רבא אמר אפילו ברשות הרבים, ואזדא רבא לטעמא, דרבא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא, איתווס מסאניה טינא, אתא שמעיה שקל חספא וקא מכפר ליה, רמו ביה קלא [אמר], לא מסתייא דלא גמירי, אלא מגמר נמי לא גמרי, אילו בחצר הואי מי לא חזי לכסויי בה מנא, הכא נמי חזיא לדילי וכן הלכה.
<h2>דף קכה:</h2>
וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו. מאי בין כך ובין כך, א"ר אבא בר כהנא בין קשור ובין שאינו קשור, והוא שמתוקן. (קכ"ו.) ת"ר קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, בזמן שקשור ותלוי, פותח ונועל בו, אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו, רשב"ג אומר מתוקן אע"פ שאינו קשור. אמר רב יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג.
פקק החלון, רבי אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו, אין פוקקין בו, וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, הכל מודים שאין עושין אהלי עראי בתחילה בי"ט ואין צריך לומר בשבת, לא נחלקו אלא להוסיף שר' אליעזר אומר אין מוסיפין בי"ט, ואין צריך לומר בשבת, וחכמים אומרים מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר בי"ט. תניא נמי הכי, מודים חכמים לר' אליעזר שאין עושין אהלי עראי וכו'.
<h2>דף קכו:</h2>
דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דבי ריש גלותא הלכה כרבי אליעזר. מתיב רב עוירא, ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, אמר ליה אביי מאי דעתיך, משום דקתני לה סתמא, נגר הנגרר נמי סתמא היא, אמר ליה אפילו הכי מעשה רב.
כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה, ניטלין בשבת. אמר רב יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן, והוא שיש תורת כלי עליהן. וכולי עלמא, כסויי קרקעות אם יש להן בית אחיזה ניטלין, כסויי כלים אע"ג דאין להם בית אחיזה ניטלין, כי פליגי בכלים דמיחברי בארעא, תנא קמא סבר כארעא דמו, ורבי יוסי סבר לא צריכי בית אחיזה.
מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני אורחין ומפני ביטול בית המדרש, (קכ"ז.) ואפילו לכל אחד ואחד מן האורחים ולכל אחד ואחד מבית המדרש מפנין, אבל לא יגמור את האוצר כולו, דילמא אתי לאשוויי גומות, ואתחולי באוצר שפיר דמי, ור"ש היא דלית ליה מוקצה. ותבן ותבואה צבורה נמי מפנין, שדי להו לחדא זויתא כי היכי דליתבו אורחין. תנא כמה שיעור תבואה צבורה, לתך פלגו כורא. אמר רבה א"ר חייא, פעם אחת הלך ר' למקום אחד, והיה מקום דחוק לתלמידים ויצא רבי לשדה ומצא שדה מלאה עמרים ועימר ר' כל השדה כולה, דשנינהי פחות פחות מארבע אמות, ש"מ לכל חד וחד מאורחים ולכל חד וחד מבית המדרש קא תני, ש"מ, וכן הלכה. ולעולם, כל חד וחד מפני לנפשיה, דקא אמרינן ועימר רבי את כל השדה כולה, וכי רבי עימר, אלא ציוה ועימרו, אלמא כל חד וחד מפנה לנפשיה, וכן הלכה.
<h2>דף קכח.</h2>
תנו רבנן מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית, מפני שהוא מאכל לנעמיות. כופין את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו ושירדו. תרנגולת שברחה, דוחין אותה כדי שתכנס. מדדין עגלים וסייחים, והאשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת, אבל אם גורר אסור. תנו רבנן דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטלו, בשר, בין חי ובין מליח מותר לטלטלו. תנו רבנן מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהן מאכל לכלבים, ובשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה.
<h2>דף קכח:</h2>
כופין את הסל לפני האפרוחין שיעלו ושירדו בשבת. פסק] (מ"ג:) והיכא דהוו עליה אפרוחין כל בין השמשות, אסיר לטלטולי כולי יומא, מדאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא. והיכא דלא הוו עליה בין השמשות, עודן עליו, אסור, אין עודן עליו, מותר, דלא הוי מוקצה אלא דמיתקצי מבעוד יום. ולית הלכתא כרבי שמעון בנר שהדליקו בה באותה שבת, הואיל ושוו (מ"ד.) רבי מאיר ור' יהודה להדדי בכירה, והוה ליה יחיד במקום רבים.
אין מילדין את הבהמה בי"ט, אבל מסעדין. כיצד מסעדין, רב יהודה אמר אוחז בולד כדי שלא יפל בארץ, רב נחמן אמר דוחק בבשר. תניא כוותיה דרב יהודה, כיצד מסעדין, אוחז בוולד כדי שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד בתוך פיו כדי שיינק. אמר רשב"ג מרחמין היינו על בהמה טהורה בי"ט, היכי עביד לה, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בבית הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו, ומזלפין משיליה על גבי הוולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו, ודוקא טהורה, אבל טמאה לא, מאי טעמא, לא מרחקא, ואי מרחקא לא מקרבא.
מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת. (ערכין ז'.) אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין וקורעין את כריסה, ואי ליכא סכין, מביאין אותה דרך רשות הרבים, אלמא מספיקא מחללין שבתא על ספק נפשות. (שם) מעוברת שמתה וולד דילה מיית ברישא, מעוברת שנהרגה היא מתה ברישא.
ת"ר היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר. היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה ביד, לא ספק לה ביד מביאה בשערה, לא ספק לה בשערה, מביאה לה בכלי דרך שערה. אמר מר היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר, פשיטא, אמר רב אשי לא נצרכא אלא לסומא, מהו דתימא כיון דלא חזיא אסיר, קמ"ל דייתובי מייתבא דעתה, דסברא אי איכא מידי חזיאן חבראתי ועבדן לי.
<h2>דף קכט.</h2>
אמרי נהרדעי חיה שלשה שבעה ושלשים. שלשה ימים הראשונים, בין אומרת צריכה אני, ובין אומרת אין צריכה אני, מחללין עליה את השבת. משלשה ועד שבעה, אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת, אמרה אין צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת, טעמא דאמרה אין צריכה אני, הא סתמא מחללין עליה את השבת, דספק נפשות להקל. משבעה ועד שלשים, אפילו אומרת צריכה אני, אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין לה על ידי ארמאי, דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה נעשין ע"י ארמאי בשבת, ואמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה, אומר לגוי ועושה.
(ע"ז י"ב:) א"ר חנינא הבולע נימא של מים, מותר להחם לו חמין בשבת. תניא נמי הכי הבולע נימא של מים, מותר להחם לו חמין בשבת, ומעשה באחד שבלע נימא של מים והתיר לו ר' חנינא להחם לו חמין בשבת, אדהכי והכי אמר להו רב הונא בריה דרב יהושע לגמע חלא.
אמר שמואל עושין מדורה לחיה בשבת. סבור מינה, לחיה אין לחולה לא, בימות הגשמים אין בימות החמה לא. איתמר אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל, הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה, ואפילו בתקופת תמוז, ודוקא אותובי ציבי מלמעלה למטה שלא כדרך בנין, אבל מלמטה למעלה דרך בנין, אסור. (ביצה ל"ב:) אמר רב יהודה האי מדורתא, מלמטה למטה שרי, מלמטה למעלה אסיר, וכן ביצה וכן קידרה וכן מטה וכן חבית.
<h2>דף קכט:</h2>
וקושרין את הטיבור, רבי יוסי אומר אף חותכין, וטומנין את השיליא בשביל שיחם הוולד. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב מודים חכמים לר' יוסי בטיבור של שני תינוקות שחותכין, מאי טעמא, משום דמינתחי אהדדי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, (יחזקאל ט"ז, ד') ומולדותיך ביום הלדת אתך, מכאן שמילדין את האשה בשבת. לא כרת שרך, מכאן שחותכין את הטיבור בשבת. ובמים לא רחצת, מכאן שמרחיצין את הוולד בשבת. והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין את הוולד בשבת. והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין את הוולד בשבת.
<h2>דף קלז:</h2>
[פסק] מסננת דתלי ממעלי יומא טבא, שרי למישפא ביה ביומא טבא אבל בשבת, אף על גב דתליא מערב שבת, אסיר, כרבנן, דתנן וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלוייה בשבת, אבל נותנין לתלוייה ביום טוב. איבעיא להו, תלה מאי, אמר רב יוסף תלה חייב חטאת. אמר ליה אביי, אלא מעתה, תלא כוזא בסיכתא בשבתא, הכי נמי דמיחייב, אלא אמר אביי לוקה מכת מרדות מדרבנן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואין נותנין לתלוייה בשבת, (קל"ח.) איבעיא להו שימר מאי, אמר רב כהנא שימר חייב חטאת. משום מאי מתרינן ביה, רב אמר משום בורר, רבי זירא אמר משום מרקד.
<h2>דף קלח.</h2>
תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה, ואם עשה פטור אבל אסור, היה כרוך עליה חוט או משיחה, מותר לנטותה לכתחילה. כיצד הוא עושה, כופל את קרן טליתו ועושה אותה כאהל, ומשום הכי לא יעשה. ואם כרך עליה מבעוד יום חוט או משיחה, אין זו קרואה טלית אלא אהל, שאין יכול להתעטף בה, יצתה מתורת טלית ונעשית ככילה, ומותר לנטותה לכתחילה.
אמר רב יוסף, חזינא להו לכילי דבי רב הונא, דמן אורתא נגידן קיימן, ומצפרא חביטן רמיין. אמר רב כהנא חזינא להו לכילי דבי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דמאורתא נגידן קיימן. אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו. אמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. אמר רב שישא בריה דרב אידי, לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסור, וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות מג' טפח אסור, ולא אמרן אלא שאין בשיפועו טפח, דלא נחתא כילתא מפוריא טפח, אבל יש בשיפועו טפח, שפועי אהלים כאהלים דמי. (קל"ח:) אמר רב שישא בריה דרב אידי, סיאנא שרי, והאיתמר סיאנא אסיר, לא קשיא, הא דהוי טפח והא דלא הוי טפח, אלא מעתה אישתרבב גלימיה טפח הכי נמי דמיחייב, לא קשיא, הא דמיהדק והא דלא מיהדק.
<h2>דף קלט:</h2>
אמר רבי אבין בר הונא אמר רב חמא גוריא, מתעטף אדם בכילה וכיסכיה ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש, ומאי שנא מדרב הונא דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת בשבת חייב חטאת, אמר ליה ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, הני לא חשיבי ובטלי.
נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו, ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית, ונותנין ביצה במסננת של חרדל, ועושין יינמלין בשבת, רבי יהודה אומר בשבת בכוס, ביום טוב בלגין, ובמועד בחבית, רבי צדוק אומר הכל לפי האורחין. (ק"מ.) בעא מיניה רבי יוחנן מר' ינאי מהו לשרות את החלתית בצונן, אמר ליה אסור, ודוקא דאתחיל בשבת הוא דאסיר, אבל היכא דאתחיל חמישי וערב שבת מותר, וקאמרינן, אמר להו ר' חייא בר אבין בדידי הוה עובדא ושאילתיה לרב אדא בר אהבה ולא הואי בידיה, אתאי לקמיה דרב הונא ואמר לי, הכין אמר ר' שורה בצונן ומניחה בחמה. אמר ליה כמאן דשארי, אפילו תימא כמאן דאסר, הני מילי היכא דלא שתי כלל, אבל היכא דאשתי חמשה ומעלי, אי לא שתי בשבת מסתכן.
מסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית. אמר רבא האי פרונקא, אפלגיה דכובא שרי, אכולי כובי אסיר, דמיחזי כאוהלא. אמר רב פפא לא ליהדק איניש ציבתא אפומא דכוזתא, משום דמיחזי כמסננת. והא דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא, טעמא מאי משום ניצוצות, ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי. חמרא דשפייה בשיחלא דהוצי, בין שפייה מחמת דורדיא ובין שפייה במידי אחרינא, שרי, דקא תני ובכפיפה מצרית, דהיינו שיחלא דהוצי. שפייה במנא, מחמת דורדיא, אסיר משום סחיטה, ובצבתא נמי אסיר, כדאמרן. אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך משמרת בשבת ואינו חושש, אבל עכור לא.
<h2>דף קמ.</h2>
אמר מר זוטרא חרדל שהמחהו מערב שבת, למחר נותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב. שחלים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכן חומץ ושמן וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב. שום שרסקו מערב שבת, למחר נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב, וממשיך את אמיתא ונותן לתוכו. מאי אמיתא, ננהא. אמר אביי ש"מ ננהא לתחלי מעלי. חרדלא דליש ממעלי שבתא במנא, למחר, אירמי ביה חלא ועביד בחדא אצבעתיה ולאו בכולי ידיה דמשני מחולא שרי, ואי לא, אסיר. וכן תחלי וכן בספג מדקינהי ממעלי שבתא ומשדא בהו חלא בשבתא שרי. תנו רבנן עושין יינמילין בשבת ואין עושין אלונטית בשבת, ואיזה הוא יינמלין ואיזו היא אלונתית, יינמילין, יין דבש פילפלין, אלונתית, יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדין ליה לבי מסחותא.
מיסתמיך ואזיל רב אחא בר יוסף אכתפא דרב נחמן ברבי יצחק בר אחאתיה, אמר ליה כי מטינן בי רב חסדא, עיילן. כי מטו, עייליה, בעא מיניה מהו לכסכוסי כיתנא בשבתא, לרכוכה קא מיכוין ושפיר דמי, או דילמא לאולודי חיורא קא מיכוין ואסיר, אמר ליה לרכוכה קא מיכוין ושפיר דמי. אמר רב חסדא, האי כיתנתא, מישלפה לדידה מקניא, שרי, קניא מינה אסיר.
<h2>דף קמ:</h2>
ואמר רב חסדא האי הוצא דירקא, אי חזי למאכל בהמה שרי לטלטולה, ואי לא אסיר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב האי תלא דבשרא שרי לטלטוליה, דכוארי אסיר. ואבוס של קרקע אסור לגרוף אותו בשבת בין בכלי ובין ביד, דאמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי, אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור.
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל המטה לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין, מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו, ר' יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת, למחר מתיר את כליו ושומטן.
אמר רב יהודה הני פילפלי, מידק חדא חדא בקתא דסכינא, שרי, תרתי תרתי אסיר. אבא אמר, כיון דקא משני, אפילו טובא נמי שפיר דמי. אמר רבא טיט שעל גבי רגליו, מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע, דילמא אתי לאשוויי גומות, ודוקא בכותל אבנים ובקורה. ואמר רבא לא ליצדד איניש כובא בארעא, דילמא אתי לאשוויי גומות. ואמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דלחייא בשבתא, דילמא שדי רוקא לכרמלית, אי נמי מיגנדר ליה חפץ, ואתי לאיתוייה. ואמר רבא לא ליהדק איניש אודרא על פומא דשישא, דילמא אתי לידי סחיטה.
אמר רב יהודה האי מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה שפיר והדר ליסק, דילמא אתי לאיתוי ארבע אמות בכרמלית. תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל המרופט, ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשירה.
[פסק] והיכא דאיכא חבית של מים בארץ לא יכריע אותה וישפוך ממנה, אלא מגביה אותה עם ידה מן הארץ ומשפך, ואם לא עשה כן מחפיר הוא עם החבית בארץ.
אמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה, טיט שעל בגדו, מכסכסו מבפנים, ואין מכסכסו מבחוץ. טיט שעל גבי מנעל מאי, איכא (קכ"ד:) חספא דרבא. ותני רבי חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, ולא יסוך את רגלו שמן והיא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סכה ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל. (זבחים צ"ד:) וכיבוס מנעל בשבת אסור, ושכשוך מותר. מנעל שעל גבי האמום, שומטין אותו בשבת. והלכתא כרבנן דשרו, ואפילו רבי אלעזר לא קאסר אלא בשאינו רפוי, אבל ברפוי מותר, ותניא רבי יהודה אומר רבי אליעזר אומר אם היה רפוי מותר.
<h2>דף קמב:</h2>
[פסק] אי נפיל חמרא או נבידא על לבושא בשבתא, אסיר לחווריה משום סחיטה, ואסור למישדא עליה מיא בלא מיצרייה, דאמר רבא בדם חטאת (זבחים צ"ד:), בגד שרייתו זו היא כיבוסו. וסחיטה דאוריתא היא, והיינו מלבנו דאבות מלאכות.
<h2>דף קמג.</h2>
גרעינין מותר לטלטלן, הואיל וחזיאן לאוכלי בהמה, ודוקא דארמיאתא.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין, רבי יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהם אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אליעזר מתיר. אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ור' יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות, ואין הלכה כמותו בזיתים וענבים. (קמ"ה:) כי אתא רב הושעיא אתא ואייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין, ורבי אלעזר ורבי שמעון מתירין.
תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על ידו ואוכל, אבל לא יתן לתוך הסל או לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.
<h2>דף קמה.</h2>
והלכתא כרבי יוחנן דאמר אחד כבשים ואחד שלקות שסוחטין אותן בשבת לצורך השבת מותרין לאוכלן בשבת, אבל אם סחטן בשבת למוצאי שבת אסורין, במה דברים אמורים לגופן, אבל למימיהם לא יסחוט, ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת.
<h2>דף קמו.</h2>
תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש בשבת, ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין, ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה, (קמ"ו:) דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי יוחנן הלכה כיש אומרים.
<h2>דף קמו:</h2>
גובתא, רב אסר ושמואל שרי. מיחתך לכתחילה, כולי עלמא לא פליגי דאסיר, אהדורי, כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דחתיכא ולא מיתקנא, מאן דאסר סבר גזרינן דילמא אתי למיחתך בתחילה ומאן דשרי סבר לא גזרינן. כתנאי, אין חותכין שפופרת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, נפלה, מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ורבי יאשיה מיקל. אהייא, אילימא ארישא, הא קא מיתקן, אלא אסיפא, תנא קמא נמי מישרא קא שרי, אלא לאו דחתיכא ולאו מיתקנא איכא ביניהו, דמר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן, ש"מ. דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דרבי יוחנן הלכה כרבי יאשיה.
נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצונו, ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש.
<h2>דף קמז.</h2>
מותר לאדם לנער טליתו כדרב יהודה. ישב לו זרע פשתן על כסותו או תבשיל, מותר לקלפו בשבת.
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו בשבת, חייב חטאת.
<h2>דף קמז:</h2>
תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד, רבי חמא בר' חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש, רבי יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת. (סנהדרין ק"א.) ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים בשבת ולוחשין לחישת נחשים עקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גבי העין בשבת, אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בכלי הניטל, אבל בכלי שאינו ניטל אסור. ואין שואלין בדבר שדים בשבת, רבי יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הלכה כרבי יוסי, ואף רבי יוסי לא אמר אלא בשביל סכנה, כי הא דר' יצחק בר יוסף איבלע בארזא.
תנו רבנן אין גורדין במגרדת בשבת, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, גורד כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגרדתא דכספא. (קמ"א.) מגרדין את המנעל בשבת בגבה של סכין, אבל לא בחורפא, והני מילי ישן אבל חדש אסור, ואם הניחו יום אחד, ישן הוא.
ואין עושין אפיקטויזין בשבת, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא רבי יוסי אומר אף בחול אסור, מפני הפסד אוכלין. מאי אפיקטויזין, סרא ברג. ואין מעצבין את הקטן, רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, והאנן תנן אין מעצבין, התם בחומרי שדרא, דמיחזי כבונה. ואין מחזירין את השבר, אמר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
<h2>דף קמח.</h2>
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן אשה מחבירתה ככרות, ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת, אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא הלויני דאסיר ומאי שנא השאילני דשרי, א"ל הלויני לזמן מרובה משמע, וחיישינן דילמא אתי למיכתב, השאילני לא אתי למיכתב.
<h2>דף קמט.</h2>
ת"ר אין רואין במראה בשבת ור' מתיר במראה הקבועה בכותל. מאי שנא הקבועה בכותל דאדהכי והכי מידכר, שאינה קבועה בכותל נמי אדהכי והכי מידכר, הכא במאי עסיקינן במראה של מתכת, וכדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה, מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות וחריפא כאיזמל ופסקה. ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקני עצמה, אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר (ויקרא י"ט, ד') אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא, אל תפנו אל מדעתכם.
<h2>דף קנ.</h2>
לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול, כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ר' יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה, אמר קרא (ישעיהו נ"ח, י"ג) ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר. ודיבור מצוה מי אסיר והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרויהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, וא"ר אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת, וא"ר יעקב בר אידי א"ר יוחנן מפקחים פיקוח נפש בשבת, וא"ר יעקב בר אידי א"ר יוחנן הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארסה ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת, אמר קרא (שם) ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרים.
<h2>דף קנ:</h2>
תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה בשבת לגדרה, לאחר שנזכר נמנע ולא גדרה, נעשה לו נס ועלתה בה צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. (עירובין ל"ט.) לא יטייל אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שתחשך ויכנס למרחץ מיד.
אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, ואע"ג דלא אבדיל, והא"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אסור לאדם לעשות חפציו קודם שיבדיל, וכי תימא דאבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא, תרגמה רב חנין בר אמי קמיה דרבא [בין הגיתות] שאני דשכיח ליה חמרא דמבדיל לאלתר, ואי לא אבדיל על כסא כיון דאבדיל בתפלה עביד כל צרכיה.
<h2>דף קנא.</h2>
אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש אבל מחשיכין על התחום להביא בהמה. היתה עומדת חוץ לתחום, קרא לה והיא באה. כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. אמר רב יהודה אמר שמואל (שם) מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי, דקתני כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, ומדאחשוכי מחשיך שימור נמי עביד.
מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת, לא יספד בהן ישראל אלא א"כ באו ממקום קרוב. עשו לו ארון ותכריכים וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית. מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה להביא לה הדס וחלילין ותכשיטין, על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת לא יספד בהן ישראל שמא חוץ לחומה לנו. תניא נמי הכי עיר של ישראל וגוים דרין בתוכה ויש בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים, מותר לרחוץ בה מיד, ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שיחמו חמין ואח"כ ירחוץ, מחצה על מחצה, ימתין בכדי שיחמו חמין.
עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין ובלבד שלא יזיזו בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו, ומטילים אותו על החול בשביל שימתין, וקושרין את הלחי, לא שיעלה אלא שלא יוסיף. (קנ"א:) כל לאתויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן מביאין לו כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו בשביל שלא תפוח, ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח, אבל (שם) אין מאמצין את עיניו של מת בשבת ואפילו מת מערב שבת. ולא בשבת בלבד אמרו, אלא אפילו בחול עם יציאת הנפש, והמאמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים, משל לנר שהיה כבה והולך, אדם מניח אצבעו עליה, מיד כבה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר הרוצה שיתאמצו עיניו של מתו, נופח לו יין בחוטמו ונותן לו שמן בין ריסי עיניו ואוחז שני גודליו של ידיו והן מתאמצות מאיליהן. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, שנאמר (שמות ל"א, י"ד) ושמרתם את השבת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת, אין מחללין עליו את השבת, כיון שמת אדם בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתב (תהלים פ"ח, ו') במתים חפשי, כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצות, דבטלה מצוה דיליה כי מת. ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי, אין צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן העכברים.
<h2>דף קנא:</h2>
(יומא פ"ג.) מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו וכו', (שם פ"ה.) מאי קאמר, הכי קאמר, לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם, דאי איתיה וישראל הוא דמפקחין, ולא מיבעיא ספק חי ספק מת, דאי חי וישראל הוא דמפקחין, אלא אפילו ספק נכרי ספק ישראל מפקחין. מצאוהו חי מתעסקין בו, פשיטא, לא צריכא דאפילו לחיי שעה. (שם פ"ג.) מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיה בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיה בן חרש, החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, מפני שהוא ספק נפשות וספק נפשות דוחה את השבת. (שם פ"ד:) ספק נפשות, לאיתויי מאי, אמר רב יהודה אמר שמואל לא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת, היכי דמי, כגון דאמדוה לתמניא יומי ויומא קמא שבתא הוה, מהו דתימא, נינטר ליה עד לאורתא כי היכי דלא נחיל עליה שתי שבתות, קמ"ל דלא. תניא נמי הכי, מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו ובין להברותו, ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד, וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק נפשות זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי גוים ועל ידי קטנים, אלא אפילו על ידי גדולי ישראל, ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי נשים ועל ידי כותיים, אלא מצרפין דעת ישראל עמהם.
(יומא פ"ג:) אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב. והוינן בה, היכי דמי, אי נימא דקיימן תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם, רובא ישראל נינהו, ואי נמי פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל, ואמרינן, לא צריכא דקיימן תשעה גוים וישראל אחד ביניהם, וקשיא לן, סוף סוף הוה ליה ישראל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל, ומשנינן, לא צריכא דפרשו מנהון לחצר אחרת, מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ורובא גוים נינהו, ולא מחללינן שבתא, קמ"ל דגבי ספק נפשות לא אזלינן בתר רובא. ומנלן דספיקא כי האי גוונא דאמרינן, מחללין שבתא עילויה, אמר רב יהודה אמר שמואל (שם פ"ה:) אמר קרא (ויקרא י"ח, ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואי חיישינן לספיקא, זימנין דלא מיקים וחי בהם, הילכך נציל מספיקא כי היכי דניקיים וחי בהם ולא שימות בהם, וכן הלכה.
תנו רבנן (יומא פ"ד:) מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד, ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דמיכוין למיצד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דמיכוין למיעבד ליה חווקי, ואף על גב דכי שאדי תינוק בבור, לאו כים דמי, דים קא משפילין ליה מיא, ובבור הוא יתיב בדוכתיה, היינו טעמא, משום דדילמא מאית מהבלא, שרי לאחולי עליה שבתא. ננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דמכוין למיתברה לדשא בשיפי, ואף על גב דכי יתיב ינוקא באינדרונא ואחידא בבא באנפיה לא דמי לבור, דבור מיית מהבלא והכא רויח עלמא, היינו טעמא, דילמא בדלא חזי ינוקא אינשי מסתכן, שרי לאחולי שבתא עליה. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה. הא תו למה לי פשיטא, לא צריכא, דבהא חצר דאית בה דליקה לית בה אינשי וסמיכא לה חצר דאית בה אינשי וחיישינן דילמא אזלא מהא חצר לאידך חצר, והילכך מכבין ומפסיקין מפני הדליקה, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא מיכוין לכבויי.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנכרי, אין עמו נכרי, מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין, מתיר חבלים והשקים נופלים. מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתן כיסו לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה, אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים. (קנ"ג:) אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי, אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מוליכו פחות פחות מארבע אמות.
<h2>דף קנד:</h2>
תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו.
<h2>דף קנה:</h2>
[פסק] והיכא דאיכא חיותא דרכיכן שינה ואל יכלה למיכל אוכלא, מפרמינן ומפרכינן ומערבינן ושרינן קמה בשבת, דתני רב חנן מנהרדעא מפרכין תבן ואספסתא ומערבין ונותנין לפני בהמה בשבת, אלמא טרחינן באוכלא, תבן, בתיבנא סריא, אספסתא, בעילי זוטרי.
אין אובסין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטין. אין ממרים את העגלים, אבל מלעיטים. ומהלקטין לתרנגולין. מאי אובסין, אמר רב יהודה אין עושין לה אבוס בתוך מעיה. אבוס בתוך מעיה כשהיא רגילה לאכל שתי סאין אובסין לה מאכל יבש ומאכילין אותה ארבע סאין כדי שתלך בדרך רחוקה. אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין, איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה, אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר, הלעטה למקום שיכולה להחזיר. רב חסדא אמר אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר, והמראה בכלי, והלעטה ביד. תניא כוותיה דרב יהודה, איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה, המראה מרביצה ופוקס את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת, הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן.
<h2>דף קנו.</h2>
אין נותנין מים למורסן דברי רבי, רבי יוסי בר' יהודה אומר נותנין מים למורסן. תנו רבנן אין גובלין את הקלי ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים, אמר רב חסדא רבי יוסי ברבי יהודה היא. והני מילי הוא דמשנה, היכי משנה, אמר רב חסדא על יד.
<h2>דף קנו:</h2>
דבר שאין מתכוין אסור לרבי יהודה היכא שמעינן ליה, (בכורות ל"ג:) בבכור שאחזו דם, אפילו מת, אין מקיזין לו את הדם, ואף על גב דלא קא מיכוין למישדא ביה מומא ולרפואה בעלמא הוא דקא מיכוין, אפילו הכי קאסר רבי יהודה. ותו שמעינן ליה לרבי יהודה מהא, (ביצה כ"ג.) אין מקרדין ביום טוב מפני שעושה חבורה, ואמרינן במאי קמיפלגי, בדבר שאין מתכוין. ולרבי שמעון היכא שמעינן ליה דשרי, כדתניא (שם) גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומלאכה שאינה צריכה לגופה לרבי שמעון היכא שמעינן ליה דשרי, דתנן (שבת צ"ג:) וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ חייב, ורבי שמעון פוטר (צ"ד:) ואפילו במוציא מת לקוברו, ואף על גב דמת לקוברו קאי דסד"א מלאכה שצריכה לגופה היא, כיון דהא הוצאה לא מהניא ליה לדיליה מידי, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. רבי יהודה היכא שמעינן ליה דאסר, דקא אמרינן (מ"ב.) בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. גבי מקלקל דקאמרינן הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון, איפכא נינהו, רבי יהודה פוטר ורבי שמעון מחייב. ולא אשכחן ליה דוכתא דפליגי בהדיא, אלא מדוקייהו במתכוין, ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור, דווקא מתקן, אבל מקלקל הא לא ניחא ליה, כי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן, דכיון דניחא ליה בגויה ואף על גב דלא קא מיכוין כיון דממילא קא הויא ליה הנאה אסר ר' יהודה, אבל במקלקל הא לא ניחא ליה, ש"מ במקלקל כר' שמעון סבירא ליה דפטר.
(עירובין ק':) אמר רמי בר אבא אמר רבי אסי אסור לאדם להלך על גבי עשבים בשבת, שנאמר (משלי י"ט, ב') ואץ ברגלים חוטא. תני חדא אסור להלך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך מותר, לא קשיא, כאן בימות החמה וכאן בימות הגשמים, ולא קשיא, הא דאיכא שראכי והא דליכא שראכי, ואיבעית אימא הא והא דאיכא שראכי, ולא קשיא, הא דסיים מסאני והא דלא סיים מסאני, ואיבעית אימא הא והא דסיים מסאני, ולא קשיא, הא דאית ליה עוקסא והא דלית ליה עוקסא. והשתא דקיימא לן הלכה כרבי שמעון כולהי שריאן.
<h2>דף קנז.</h2>
[פסק] והיכא דאסיק גרוגרות וצימוקים ליבושי ויבישו בין השמשות, ולא הוה ידיע בהו דיבישו, והוו מיקצו וקיימין מדעתיה, שרי למיכל מינהון בשבתא, דאמר רב כהנא (ביצה כ"ו:) מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר, וכן הלכה. ואסיר למיכל מידי בשבתא דהוה ליה מוקצה מאתמול, כגון תאיני ועינבי דאסיקינהו בחול לייבשינהו ולא יבישו אסיר למיכל מנהון למחר. ומאן דמבשל בשבת או דמלקיט פירי, אי בשוגג עבד, לאורתא שרי ליה למיכל מיניה כי נטר בכדי שיעשו, ואי במזיד עבד, אסיר ליה למיכל מינייהו לעולם, דתניא (ב"ק ע"א.) המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית, רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים אלא לגוים. מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר, כדדרש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה (שמות ל"א, י"ד) ושמרתם את השבת כי קודש היא מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה, אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה, ת"ל (שם) לכם שלכם היא, יכול אפילו בשוגג, תלמוד לומר (שם) מחלליה מות יומת, במזיד אמרתי לך ולא בשוגג, והאי דקאמר לאחרים ולא לו, קנסא בעלמא. והלכתא כרבי יהודה סבירא לן, דאמר רב חנין בר אמי (חולין ט"ו.) כדדריש רב בפירקא דריש הלכה כרבי יהודה דאמר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית, הא לאחרים שפיר דמי.
מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים, רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינו מן המוכן. מאן תנא קמא, רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בכולה שבת הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו, נר ישן, וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת איסורו, ומאי ניהו, נר שהדליק בו באותה שבת. ולית הלכתא כרבי שמעון בנר שהדליקו בו באותה שבת, הואיל ושוו (מ"ד.) רבי מאיר ורבי יהודה להדדי בכירה הוה ליה יחיד במקום רבים, אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה, דתנן (קכ"ג:) כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. וקיימא לן (פסחים ע"ד:) דבכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא.
נר שכבה אסור לטלטלו בשבת. כל מידי דצורך מקומו, שרי לטלטוליה בשבתא, לבר משרגא דאדליקו בה באותה שבת, ומחתה דהוה בה נורא בין השמשות, ולבר מכל מנא דקפיד עילויה וקבע ליה מקום (קכ"ג.) כגון סיכי זיארי מזורי. (מ"ד.) אמר רבי זירא פמוט, אם הדליקו עליו באותה שבת, אסור לטלטלו ואפילו לצורך מקומו, מפני שעשאו בסיס לדבר האסור, לא הדליקו עליו באותה שבת, מותר לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו.
חוטרא דמשויא כלי שרי למיפק בשבתא. הני גולמהרגי אסיר לטלטולינהו בשבתא.
מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת. איבעיא להו, בשלא היה לו פנאי, או דילמא אפילו היה לו פנאי, ת"ש דאזדקיקו ליה רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא ושרו ליה נדריה ואף על גב דהוה ליה פנאי.
<h2>דף קנז:</h2>
ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה, א"ל, אימר דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא. (תוספתא פי"ג) מפצעין באגוזים ומפרדין ברימונים ומחתכין בדבילה בשבת לאותה שבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, מפני שהוא מתקן מקודש לחול.
